משפחת שרף – דוד, מונה, אביקם, דורון וחגי – הייתה חלק מחיינו מיום שזיכרוננו מגיע אליו. אביקם, דורון וחגי, שרק שנים ספורות הפרידו ביניהם, שיחקו איתנו על הדשא הגדול של חברת הילדים, הילכו לצידנו על מדרכות המוסד החינוכי. מונה ודוד היו מחנכים שלנו, בחברת הילדים ובמוסד. התאספנו כאן היום כדי להעלות את זכרו של אביקם, אבו שלנו, אולם דמויותיהם של דוד ודורון, הנחים כאן לצידו, מלוות אותנו ושוכנות בליבנו עם כל הטוב והיפה שהוטבע באביקם. 

​

אבו הבלתי נשכח, 

שלושים שנה חלפו מאז ראינו אותך לאחרונה בחג השבועות של שנת 1982.  אחר כך יצאת לטיול לדרום, שאמור היה לציין את שחרורך מצה"ל אחרי שנות שירות משמעותיות, בהן התחלת את דרכך כפרח טיס, הפכת ללוחם בסיירת גולני, וחזרת אל הצוות שלך כקצין, כמפקד. הטיול הופסק בראשיתו, שכן נקראתם לממש את המשימה, לקראתה התאמנתם תקופה ארוכה – כיבוש הבופור.  עם נפילתך על הבופור במלחמה הארורה ההיא נחרך ליבנו באחת, בשל האובדן האישי הכבד של חבר אהוב ונערץ וגם בשל אובדנה של החֶבְרה, שלא תזכה ליהנות מאישיותך הקורנת, מחוכמת מנהיגותך, מערכיך המוצקים, מיופייך הפנימי והחיצוני.

​

שלושים שנה חלפו. ימים רבים מספור שלכאורה אינך מצוי בהם יותר, אולם בפועל, אף שאינך מהלך בינינו עוד, אתה נוטל חלק פעיל בחיינו ברגעים בלתי צפויים: בזיכרון שמבליח, בנופי העמק, בין דפיו של ספר, בחלומות הליל. אנחנו זוכרים את הילד הפעיל-יעיל, שדבר לא עמד בפני נחישותו. שעשה למען חברת הילדים ללא ליאות, שהפך את חלומותינו הקטנים למציאות גדולה. כבר סופר ועוד יסופר על קבוצת הכדורגל שקרמה עור וגידים עם שער ראוי, שדאגת להלחמתו במסגרייה, חולצות לנבחרת שנתפרו במתפרה על פי בקשתך, ואף אורח כבוד שהזמנת והגיע למשחק הבכורה – רוזנטל האגדי.  

​

כשעלינו למוסד – אך טבעי היה שאתה הוא זה שיהיה ה מדריך בתנועה. מוערך, מוביל, אידיאליסט בלתי נלאה. בידך האחת ספר ובשנייה חבל עבה. שיהיה, ליתר ביטחון. הספר? כי תמיד טוב שיהיה דבר תבונה, ציטוט מתאים כדי לחזק את דבריך בעת ויכוח, והחבל -  אם תיקרה בדרכך סנאדה ראויה תוכל ללמדנו קשר צופי מסובך. שחקן ללא חת בנבחרת הכדורעף המהוללת של הפועל בית זרע, אהוב על הבנים ועל הבנות.

ליווינו אותך בהערצה עת נבחרת למשלחת נוער וטסת לדבר בשבחו של המפעל הציוני בפני בני נוער יהודיים בארצות הברית. הלכנו אחריך, ראש קן השומר הצעיר של המוסד החינוכי בקעת כנרות, לכפיתות ולקשירות, לטיפוסי קופים על המבנה המרשים שנבנה בהובלתך וייצג אותנו בשומריה השביעית. אך טבעי היה שגם תצא לשנת שירות לפני הצבא. 

​

אבו שלנו, 

אנחנו זוכרים ומתגעגעים לטיולים שחדלנו לצאת אליהם כשנפלת. היית, כמו תמיד, הרוח החיה. רתמת עגלה לטרקטור והאצת בכולנו לקום מההתפלשות על הדשא בשבתות ולצאת לואדי פיג'אס, לאורכו של הירדן עד לבוסתן ולמרעה הזרוע, ולבריכות הקצינים העזובות באל חמה. גם כשרובנו כבר השתחררנו מהצבא, ואתה היית שב בסופי השבוע מימים מפרכים של  פעילות מבצעית, לא ויתרת לנו. "העמק יפה בכל עונות השנה", היית אומר. "אסור לפספס". ימים רבים לא מצאנו את הכוח לשוב אל המקומות הללו בלעדיך.  

​

אבו היקר,

הקיבוץ, שכה אהבת ונלחמת לא אחת על סוגיות עקרוניות של מהותו וקיומו בשיחות רעים ומעל דפי "אצלנו", שינה פניו ללא הכר. חלקנו עדיין חיים כאן, רובנו פרשנו כנפיים למחוזות אחרים, אך בכל פעם שאנחנו מגיעים לבית זרע, הביתה, עולות המחשבות והשאלות: "אילו..." "אילו היית איתנו היום, היכן היית מוביל ומנהיג? בתנועה הקיבוצית, במערכת המדינית של מדינת ישראל או אולי בין שורותיו של צה"ל? איזו משפחה היית מקים? במה היית עוסק בשעות הפנאי?" עיתים אנחנו חולקים איתך מחשבות, ועיתים חלוקים איתך בדעותינו. מפצים על געגוע עמוק לדעתנות שלך, לתבונה ולעומק המחשבה, לזיק השובב שבעיניים, לחיוך הניצחון. זה שלא הצלחת להסתיר כשאמרת את המילה האחרונה בוויכוח על עניינים שברומו של עולמנו.

​

אבו שלנו, עז המבע והמבט, אוהב ואהוב עד מאוד. 

אף שאתה נח פה בין רגבי העמק שנים רבות, הרבה יותר מאלו שחיית בו, התבגרנו כשדמותך המיוחדת מלווה אותנו ומהווה לנו השראה, דוגמה ומופת גם בגידול ובחינוך של ילדינו. אנחנו שבים ומספרים להם על הילד הבולט, היוזם, שצמח בבית ערכי של אנשי חינוך, שהיה אידיאליסט מבטן ומלידה, שבגר והיה לעלם חמודות, שנשא באחריות ובמחויבות להוביל את חברת הנערים שלנו והמשיך בפיקוד ובהנהגה עד יומו האחרון. 

נמשיך להתגעגע אליך ולנצור את זכרך לעד.