על אביקם
אלי בראלי
לכל אדם יש שביל
לכל אדם יש שם
לכל אדם טביעת חיים המיוחדת לו.
כל אחד מאיתנו מטביע את חותמו על קרוביו על חבריו ועל סביבתו.
גם אביקם הטביע את חותמו עלינו , ולא ידענו באיזו עוצמה עד שלא נפרד מאיתנו.
ואנו הולכים כבר 25 שנה ואוספים כל יום כל רגע את כל מה שפיזר בדרכו ,
זכרונות ותכונות , מעשים וחיוכים וקולו השליו הבטוח.
איך העמיד אותנו על הדשא "במגורי הותיקה" והראה לנו עם משקפת של 20X120 את הירח והמאדים את נוגה וסיריוס. איך פתח לנו את התנ"ך לפני כל ניווט ולפני כל יציאה לשטח וסיפר לנו על כיבושי יהושע ודוד , את שורשי העם שלנו על אדמתו. איך ידע את כולנו לאחד , את האוגוסטים עם הנובמברים של 1979 שכל כך היו שונים באופיים , עירוניים עם קיבוצניקים ומושבניקים על כל המשתמע... איך ניווט את כולנו לדרך בה רצה שנלך בה דרך של שיתוף ורעות של אחדות מטרה ומקצוענות ללא פשרות. איך רץ ראשון לפני כל הצוות אל התעלות בבופור ונפל בם ראשון.
ואנו כאן אחרי 25 שנה מרגישים אותו כאן בינינו אחד מאיתנו , מדברים עליו מרגישים נוכחותו כי כנראה הטביע את חותמו עלינו בצורה ובאופן שלא ימחקו לעולם. ובאימוני ריצות מראש הנקרה ליחידה ומהר גמל ליחידה רץ בראש עם קובי ואברון וניכר על פניו שהיה לו קשה יותר מהם אך לא ויתר לעצמו... וכשהגענו לא הרשה לנו לשתות מהקפה עד שלא רתח 7 רתיחות... ולא שמענו אותו אומר מעולם "ברח לי הציר מהראש" ..."לאן ממשיכים מכאן".. תמיד ידע את "הדרך" ודאג להראותה גם לנו.
וידע לדבר אל כל אחד מאיתנו בשפתו ברמתו בלשונו , ולא התנשא עלינו
למרות שהשכלתו ידיעותיו ובגרותו היו עדיפים על שלנו.
ותמיד ידע להובילנו לדרך בה רצה שנלך בה לא על ידי ציווי כמפקד
אלא בדרך של שכנוע בשכל ישר ובסבלנות אין קץ.
וחותמו הוטבע בנו . ובכל אחד מאיתנו הוטבע משהו אחר ממנו ,
ובכל אחד מאיתנו צרובה תכונה משלו , ומעשה שעשה , ומשפט שאמר , צרוב חזק ,
כל כך חזק שאנו כאן אחרי 25 שנה ומרגישים כאילו עזב רק אתמול.
והמילים לא יוכלו למצות
את כל שנרצה להביע
ונגינת חייו שפסקה
ממשיכה לנגן בליבנו
וצל דמותו וגובהו ועיניו
הולכים ומתעמעמים
והבזקים מאורו
עדיין מאירים את חיינו.
דברים שנכתבו לזכרו של אביקם שרף בן קיבוץ בית זרע
חייל וקצין בסיירת גולני אשר נפל בקרב לכיבוש הבופור
ב 6 יוני 1982
6 יוני 2007
אלי בר אלי
ניר נחמיאס
35 שנים בלי אביקם (נכתב ב 2017)
מאז שאני זוכר את עצמי ימי זיכרון הם בבית זרע. לא הייתי אפילו פעם אחת ביום הזיכרון בבית הספר בתיכון או אפילו בצבא. ימי זיכרון הם תמיד בבית זרע. לגדול בצל אדם שלא זכית להכיר זו חוויה מיוחדת. אביקם נהרג עשר שנים לפני שנולדתי ולמרות זאת אני מרגיש שהוא מלווה אותי כל החיים. מאז ינקות גדלנו על הסיפורים שלו. על אהבת הארץ והאדמה, על ספר התנ"ך שהיה איתו בכל מקום, על הבגרות, המנהיגות והענווה. סיפורים על אביקם משתלבים לכל אורך מסלול חיי, מהטיולים עם המשפחה או החברים, הלימודים בבית הספר, ההתנדבות לשנת שירות וכמובן השירות הצבאי.
לא צריך ימי זיכרון בשביל לזכור, גם לא בשביל להרגיש. אני מרגיש אותו דרך המון דברים פשוטים וקטנים בחיים: דרך האהבה לשירה העברית, לתנ"ך, להיסטוריה, דרך אהבת הארץ, ארץ ישראל האמיתית בלי הפוליטיקות והתככים. דרך הרצון לדעת, לחקור, ללמוד, להתעניין בכל נושא, ככה זה לגדול בצילו של אביקם.
35 שנים בלי אביקם, 35 שנים בהן מונה היא כמו סבתא בשבילי, אמא נעמה אבא איציק ועוד רבים אחרים סוחבים חור שחור בלב, סוחבים איתם אובדן עצום. יחד עם זאת 24 שנים שאני חי עם סיפורים וחוויות, חי עם דוגמא אישית שמלווה אותי כל רגע, כי אדם כל כך מיוחד כמו אביקם משאיר חותם חזק שמהדהד ומחלחל הלאה גם בהעדרו.
24 שנים שהוא מבקר אותי, בטיולים, בלימודים וגם ככה סתם בלי שום סיבה מיוחדת. הוא ביקר המון כשהייתי בצבא במיוחד כשהיה קשה. הוא הזכיר לי למה אני נמצא איפה שאני ומה המשמעות האמיתית לכל מה שקורה פה, ואני מקפיד לבקר אותו לפחות אחת לשנה.
כי ימי זיכרון זה תמיד בבית זרע.
אבי מויאל- ק"ס הסיירת
יצאנו לריצה, אביקם שהיה חדש ביחידה, ניגש אלי ואמר: אני לא בטוח שאוכל להחזיק אחריך, כי אני לא בכושר. אבל תוך זמן קצר אהיה בסדר, ותוך זמן קצר היה בסדר, ועוד איך. הוא היה מתאמן בשעות שאחרי האימונים והגיע לכושר מעולה. בריצות, בספורט שימושי, בטיפוס צוקים, בריצות ניווט- בכל שאף להישגים. בתחרויות בין חוליות רצה תמיד שסיירת גולני תוכיח את עצמה. אני זוכר שבריצת הניווט לזכר יוסי יפה בה משתתפים אלפי חיילים ואזרחים הגיע הצוות שלו למקום הראשון ואביקם קיבל את הגביע מאלוף הפיקוד.. אביקם התלהב מריצת הניווט, "זהו ספורט חכם" אמר. עכשיו מתקיימת בקיבוצו בית זרע ריצת ניווט לזכרו ביום השנה לנפילתו.
הָאִישׁ הַהוּא- נָתָן יוֹנָתָן
אֵיפֹה יֶשְׁנָם עוֹד אֲנָשִׁים כְּמוֹ הָאִישׁ הַהוּאאֲשֶׁר הָיָה כְּעַרְבוֹת הַבּוֹכְיוֹת.
לְמַרְגְּלוֹת הָהָר נוֹלַד, לְיָד הַנַּחַל
יִדֹּד פְּזוּר נֶפֶשׁ עַל הָהָר אוֹ בַּבְּכָאִים.
וּבְנוֹפְלוֹ בְּבֹקֶר לֹא עָבֹת אֶחָד עַל אַדְמָתוֹ,
יִקְנוּ לוֹ אֲחֻזַּת עוֹלָם,
לְיַד אַמּוֹת הַמַּיִם הַשְּׁקֵטוֹת.
אֵיפֹה יֶשְׁנָם עוֹד אֲנָשִׁים כְּמוֹ הָאִישׁ הַהוּא
אֲשֶׁר הָיָה כְּעַרְבוֹת הַבּוֹכְיוֹת.
וּכְמוֹ מִבְצָר עַתִּיק הָיָה בְּסוֹף הַדֶּרֶךְ.
אֵיפֹה יֶשְׁנָם עוֹד אֲנָשִׁים כְּמוֹ הָאִישׁ הַהוּא
אֲשֶׁר הָיָה כְּעַרְבוֹת הַבּוֹכְיוֹת.
אֵיפֹה יֶשְׁנָם עוֹד אֲנָשִׁים כְּמוֹ הָאִישׁ הַהוּא
אֲשֶׁר הָיָה כְּעַרְבוֹת הַבּוֹכִיוֹת.
לְמַרְגְּלוֹת הָהָר נוֹלַד
לְיַד הַנַּחַל.
בַּחֹרֶף שָׁר בֵּין עֲרָבוֹת בּוֹכְיוֹת.
בַּקַּיִץ בֵּין אוֹרוֹת בִּצְעִי הַמַּיִם
לַחְמוֹ שִׁלַּח עַל פְּנֵי הַנַּחַל לַדָּגָה.
מִקְּנֵי הַסּוֹף כַּרׇת לוֹ עֲפִיפוֹן
וּכְשֶׁהָיָה לְאִישׁ
מִגִּבְעוֹלֵי הָעֲרָבוֹת הַבּוֹכְיוֹת נָטָה סֻכָּה,
מֵאֶבֶן הַמִּבְצָר הָאֲפֹרָה בְּנֵה לוֹ בֵּית,
עַל מֵי הַנַּחַל טַחֲנָה הֵקִים,
זֶרַע שָׂדוֹת.
שָׁלַח הוֹנוֹ עַל פְּנֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר.
אַךְ יֵשׁ אֲשֶׁר יַנִּיחַ כְּלֵי מְלַאכְתּוֹ,
וְיִהְיֶה פִּתְאוֹם לְאִישׁ אַחֵר.