צוות אוגוסט 79 בפיקודו של שמעון פריינטה.

אבו הגיע אל הצוות כשכבר היינו במסלול ההכשרה, פרק ארוך וקשה של אימוני לוחמה, מסעות מתישים וניווטים מאומצים אשר מכירים למנווט את כל רזי ארצנו, מהרגע שנכנס לאוהלינו נכנס גם לליבנו, המנהיגות השקטה של אבו, נוכחותו הבוגרת, הפכו אותו במידה רבה למפקד הצוות עוד כחייל פשוט, הבולטות של אבו הייתה ברורה מאוד, כשהתארחנו בבית הורי בירושלים בסדרת ניווטים מפרכת, אביקם (שלא היה המפקד) הוא הדמות שאמא שלי זוכרת כמפקד הצוות, כמובן תוך שהוא עובד ומשקיע בעצמו, כי דוגמה אישית זה מעל הכל! בתום המסלול יצא אבו לקורס קצינים וחזר להיות מפקד שלנו, הפעם עם דרגות.

​

צוות בוגר (איחוד של צוותי אוגוסט ונובמבר 79) בפיקודו של אביקם.
בתמונה צוות אביקם רגע לפני, התמונה צולמה ליד משגב עם, לפני הכניסה ללבנון, ימים ספורים לפני טיילנו במרחבי הנגב, אבו הקפיד שגם ממש נטייל (כרגיל עם התנ"ך ביד) ואילו הצוות הקפיד לאכול לשתות ולשמוח אין קץ. השחרור ממשמש ובא, סיימנו בלגונות השקטות של אילת, שקט שלווה, תענוג צרוף ושמחה גדולה. באחת הכל נקטע, השקט הופר, חייבים לחזור ליחידה עכשיו, מצב חירום, עולים בזריזות על המשאית וחוזרים ליחידה לנוהל קרב מזורז, מתארגנים כרגיל בשקט וביעילות, בשלב זה כולם מכירים את כולם כל כך טוב וכל אחד יודע את תפקידו במדויק, אבו מנהל אותנו ואנחנו מרגישים שלנו יש מפקד משכמו ומעלה, ביטחון גדול, המשכו של ליל קרב וערבו, אבו הסתער בראש הצוות ובראש הכח ונתקל באש האויב, על הבופור איבדנו באותו לילה את אבו, רזי, יוסי, ירון, גיל בן עקיבא וגוני, נשארו האהבה הגדולה, השותפות, הצער והגעגועים, צוות אבו (אביקם).